ערפל - בין ירושלים ללונדון

יש ערפל מופלא היום בעיר. מאה מטר ממול ולא רואים כלום, רק ערפילים אפורים.

חורף אינני אוהבת. האפור של השמיים מדכא אותי. אבל אני מאוד אוהבת ערפל - יש בו משהו חמים ועוטף, כאילו אני בתוך חדר קטן וסגור. ויש משהו מיסתורי - הנה הכביש המוכר אבל לאן הוא מוביל? אולי בכלל למקום אחר, לא ידוע, לעולם אחר - - -

לכבוד הערפל שהגיע לא כתבתי שיר, אך נזכרתי בבית מתוך שיר האהבה של אלפרד ג' פרופרוק של ט"ס אליוט. בשיר המלא זהו הבית השלישי. אני מצרפת תרגום נהדר שמצאתי ברשת, של המשורר אלי אליהו. השיר ארוך אך שווה את המאמץ.

The Love-Song of J. Alfred Prufrock / T.S. Eliot

....

The yellow fog that rubs its back upon the window-panes,

The yellow smoke that rubs its muzzle on the window-panes

Licked its tongue into the corners of the evening,

Lingered upon the pools that stand in drains,

Let fall upon its back the soot that falls from chimneys,

Slipped by the terrace, made a sudden leap,

And seeing that it was a soft October night,

Curled once about the house, and fell asleep.

(lines 15-22)

ט.ס. אליוט / שיר האהבה של ג'יי. אלפרד פרופרוק

תרגם: אלי אליהו  

הָבָה נֵלֵךְ, אֵפוֹא, שְׁנֵינוּ יַחְדָּו

כְּשֶׁהָעֶרֶב מִשְׂתָּרֵעַ אֶל מוּל שָׁמָיו

כְּמוֹ חוֹלֶה מֻרְדָּם עַל שֻׁלְחָן הַנִּתּוּחִים.

הָבָה נֵלֵךְ בַּסִמְטָאוֹת הַשׁוֹמֵמוֹת הָאֶלֶה

הַהָפוגָה הַמְמַלְמֶלֶת

מִמְלוֹנוֹת זוֹלִים בַּהֶם לֵילוֹת טְרוּפִים

וּמִסְעָדוֹת נְסֹרֶת הַמַּגִּישׁוֹת צְדָפִים

בַּסִּמְטָאוֹת הַמִּתְמַשְּׁכוֹת כְּמוֹ טִעוּן עִקֵּשׁ

שֶׁמְּזִמָּה חוֹרֵשׁ

לְהוֹלִיךְ אֶל הַשְּׁאֵלָה הַמּוֹחֶצֶת:

הוֹ, אַל תִּשְׁאֲלִי ,"בָּמֶה זֶה אָמוּר?"

הָבָה נֵלֵךְ וְנַעֲרֹךְ בִּקּוּר.

בְּתוֹךְ הַחֶדֶר הַנָּשִׁים הֲלוֹךְ וָשׁוֹב

מְדַבְּרוֹת עַל מִיכֶּלְאֵנְגֶ''לוֹ.

הָעֲרָפֶל הַצָּהֹב הַמְשַׁפְשֵׁף גַּבּוֹֹ בַּשְּׁמָשׁוֹת

הֶעָשָׁן הַצָּהֹב הַמְשַׁפְשֵׁף חַרְטֻמּוֹ בַּשְּׁמָשׁוֹת

לָקָק בִּלְשׁוֹנוֹ אֶת פִּנּוֹת הָעֶרֶב

שָׁהָה עַל הַבְּרֵכוֹת הַיְּבֵשׁוֹת

הֵנִיחַ לַפִּיחַ הַנוֹשֵׁר מֵאֲרֻבּוֹת עַל גַּבּוֹ לִנְשֹׁר

חָמַק מֵהָמִּרְפֶּסֶת, זִנֵּק בְּלִי הֲכָנָה,

וּלְנוֹכָח לֵיל אוֹקְטוֹבֶּר הֶעָנֹג

הִתְכַּרְבֵּל סְבִיב הַבַּיִת פַּעַם אַחַת, וְשָׁקַע בְּשֵׁנָה.

וְאָכֵן עוֹד יִהְיֶה זְמַן

לְעַרָפֵל צָהֹב לְאוֹרֵך הַרְחוֹב לִגְלוֹש

וּלְשַׁפְשֵׁף גַבּוֹ בַּשְּׁמָשׁוֹת.

עוֹד יִהְיֶה זְמַן, עוֹד יִהְיֶה זְמַן

לְהָכִין פַּרְצוּף לִפְגֹּשׁ בַּפַּרְצוּפִים שֶׁעוֹד תִּפְגֹּשׁ

יִהְיֶה עוֹד זְמַן לְרֶצַח וְלִיצִירָה

וּזְמַן לְכָל הַמְּלָאכוֹת וְלִיְמֵי הָזְּרוֹעוֹת

הַמְּרִימוֹת וְשׁוֹמְטוֹת שְׁאֵלָה בַּקְּעָרָה

זְמַן עֲבוּרֵךְ וְזְמַן עֲבוּרִי

וּזְמַן לְאַלְפֵי הִסּוּסִים

לְאַלְפֵי חֶזְיוֹנוֹת וְחֶזְיוֹנוֹת נוֹסָפִים

לִפְנֵי הַתֵּה וְהַצְּנִימִים.

בְּתוֹךְ הַחֶדֶר הַנָּשִׁים הֲלוֹךְ וָשׁוֹב

מְדַבְּרוֹת עַל מִיכָּלְאֵנְגֶ''לוֹ.

וְאָכֵן יִהְיֶה עוד זְמַן

לִתְהוֹת, "הַאִם יִהְיֶה בִּי עֹז?" וְשׁוּב "הַאִם יִהְיֶה בִּי עֹז?"

זְמַן לָשׁוּב לְאָחוֹר בַּמַּדְרֵגוֹת לַחְפֹּז

כְּשֶׁקָּרַחַת מְבַצְבֶּצֶת בְּמֶרְכַּז הָרֹאשׁ-

(הֵם יֹאמְרוּ: "אֵיךְ שֶׁשְּׂעָרוֹ נוֹשֵׁר!")

בְּמִקְטוֹרֶן, בְּצַוָּארוֹן זָקוּף עַד הַסַּנְטֵר,

הָעֲנִיבָה מְהֻדֶּקֶת בְּסִכָּה וְלֹא יוֹתֵר

(הֵם יֹאמְרוּ: "אֵיךְ זְרוֹעוֹתָיו וְרַגְלָיו רָזוּ לְלֹא הַכֵּר!")

הַאִם יִהְיֶה בִּי עֹז

לְהַטְרִיד אֶת הָעוֹלָם

בְּדַקָּה אַחַת יֵשׁ זְמַן

לְהַחְלָטוֹת וְחֶזְיוֹנוֹת שֶׁבְּדַקָּה יִסְתְּרוּ עַצְמָם.

כִּי אֶת כֻּלָּם יָדַעְתִּי כְּבַר, יָדַעְתִּי אֶת כֻּלָּם-

יָדַעְתִּי אֶת הָעֲרָבִים, הַבְּקָרִים, אֶת הַצָּהֳרַיִם

בְּכַפִּיּוֹת קָפֶה מָדַדְתִּי אֶת חַיַּי

יָדַעְתִּי אֶת נְפִילַת הַקּוֹלוֹת הַנּוֹפְלִים אֶל מוֹתָם

תַּחַת הַמּוּסִיקָה מֵחֶדֶר מְרֻחָק יוֹתֵר

אָז אֵיךְ אוּכַל לְהִתְיַמֵּר?

וּכְבָר אֲנִי מַכִּיר אֶת הָעֵינַיִם, אֶת כֻּלָּן אֲנִי מַכִּיר-

הָעֵינַיִם שֶׁקּוֹבְעוֹת אוֹתְךָ בְּפָסוּק מְנֻסָּח

וּכְשֶׁאֲנִי הָדוּק, מֻצְמָד בִּנְעָצִים

וּכְשֶׁאֲנִי נָעוּץ וּמִתְפַּתֵּל עַל קִיר

אָז אֵיך אַתְחִיל

לִירֹק אֶת כָּל בְּדַלֵּי חַיַּי וּמַעֲשַׂי לַפַּח,

וְאֵיך אוּכַל לְהִתְיַמֵּר?

אֲנִי מַכִּיר אֶת הַזְּרוֹעוֹת, אֶת כֻּלָּן מַכִּיר-

זְרוֹעוֹת עוֹנְדוֹת צַמִיד בְּעוֹר לָבָן חָשׂוּף

(אֲך בְּאוֹר הַמְּנוֹרָה, שֵיעָר חוּּם דַק צָפוּף)

הַזֶהוּ בֹּשֶׂם מִשִּׂמְלָה

שֶׁבִּגְלָלוֹ דַּרְכִּי הִתְבַּלְבְּלָה?

זְרוֹעוֹת הַמֻּנָּחוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן, אוֹ כְּרוּכוֹת צְעִיף.

אָז אֵיךְ אוּכַל אָז לְהִתְיַמֵּר?

וְאֵיךְ בִּכְלָל אַתְחִיל?

הַאִם אֹמַר, פָּסַעְתִּי בַּדִּמְדּוּמִים בִּרְחוֹבוֹת צָרִים

מֵבִּיט בַּעֲשַׁן הַמִּתַּמֵּר מִמִּקְטָרוֹת

שֶׁל גְּבָרִים בּוֹדְדִים בְּגוּפִיּוֹת, נִרְכָּנִים מֵחַלּוֹנוֹת?

הָיָה עָלַי לִהְיוֹת זוּג צְבַתּוֹת פֶּרֶא

חוֹרְצוֹת בְּמִרְצַפוֹת יַמִּים שְׁקֵטִים.

וְאַחַר הַצָּהֳרַיִם, הָעֶרֶב, יָשֵׁן כֹּה בְּשַׁלְוָה!

בְּאֶצְבָּעוֹת אֲרֻכּוֹת מְרֻכָּךְ,

נִרְדָּם...עָיֵף....אוֹ סְתָם נִמְרָח,

נִמְתָח עַל הָרִצְפָּה, כָּאן לְצָד שְׁנֵינוּ.

הַאִם עָלַי, אַחֲרֵי הַתֵּה וְהָעוּגוֹת וְהַגְּלִידָה,

לְאֵזוֹר כֹּחַ וּלִדְחוֹק בָּרֶגַע עַד הַמְּעִידָה?

וְאָמְנָם בָּכִיתִי וְצַמְתִּי, בָּכִיתִי הִתְפַּלַּלְתִּי,

אָמְנָם רָאִיתִי אֶת רֹאשִׁי (מַקְרִיחַ בְּמִקְצָת)

מֻנָּח לוֹ עַל מַגָּשׁ,

אֲבָל אֵינִי נָבִיא- וְכָאן אֵין עִנְיַן מַמָּשׁ,

רָאִיתִי אֶת רֶגַע גְּדֻלָּתִי דּוֹלֵק דּוֹעֵךְ

וְגַם אֶת מְשָׁרֵת הַנֶּצַח רָאִיתִי, נוֹטֵל אֶת מְעִילִי וּמְגַחֵךְ

וּבְקִצּוּר, פָּחַדְתִּי.

וְהַאִם הָיָה כְּדַאי, אַחֲרֵי הַכֹּל,

אַחֲרֵי הַסְּפָלִים, הַמַּרְמֶלָדָה, הַתֵּה,

בֵּין הַחַרְסִינוֹת, בֵּין שִׂיחוֹת עַל שְׁנֵינוּ,

הַאִם אָכֵן הָיָה כְּדַאי,

לִנְשֹׁךְ אֶת הַכֹּל בְּחִיּוּךְ עַל שְׂפָתַי

לְכַוֵּץ אֶת הַיְּקוּם לְתוֹךְ כַּדּוּר מְדֻבְלָל

וּלְגַלְגֵּל אוֹתוֹ אֶל הַשְּׁאֵלָה הַמּוֹחֶצֶת,

לוֹמַר: "אֲנִי הוּא לָאזָרוֹס, מִן הַמֵּתִים אֲנִי שָׁב,

בָּאתִי לְסַפֵּר לָכֶם הַכָּל, אַסַפֵּר לָכֶם הַכָּל"-

אִלּוּ מִישֶׁהִי, מַתְקִינָה כָּרִית מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב,

הָיְתָה אוֹמֶרֶת: " לֹֹא לַזֶה הִתְכַּוַּנְתִּי ֹכְּלָל,

זֶה לֹא זֶה בִּכְלָל".

וְהַאִם הָיָה זֶה כְּדַאי, אַחֲרֵי הַכֹּל,

הַאִם אָכֵן הָיָה כְּדַאי,

אַחֲרֵי שְׁקִיעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ, הַחֲצֵרוֹת, הָרְחוֹבוֹת הַנוֹטְפִים,

אַחֲרֵי הַסְּפָרִים, אַחֲרֵי הַחֲצָאִיוֹת הַנִּגְרָרוֹת עַל הָרִצְפָּה, אַחֲרֵי הַתֵּה,

כָּל זֶה, וְעוֹד הַרְבֵּה יוֹתֵר?-

אִי אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר לְמַה אֲנִי מִתְכַּוֵּן!

אֲבָל כְּאילו הָיוּ הָעֲצַבִּים מוּטָלִים עַל הַמָּסָךְ מִן הַמַּקְרֵן,

הַאִם אָכֵן הָיָה כְּדַאי

אִלּוּ מִישֶׁהִי, מַתְקִינָה כָּרִית אוֹ מַשְׁלִיכָהּ מֵעָלֶיהָ צְעִיף מְרֻשָּׁל,

הָיְתָה פּוֹנָה אֶל הַחַלּוֹן, אוֹמֶרֶת:

"זֶה לֹא זֶה בִּכְּלָל

לֹא לַזֶּה הִתְכַּוַּנְתִּי כְלָל".

לֹא! אֵינֶנִּי הַמְלֵט, וְלֹא נוֹעַדְתִּי לִהְיוֹת;

אֲנִי לוֹרְד מִשְׁנֶה, אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּי

לְהַנִיעַ עָלִילָה, לִפְתוֹח סְצֶנָה אוּלַי,

לְיַעֵץ לַנָּסִיךְ, לְלֹא סָפֵק, כְּלִי יָעִיל,

חֲסַר דֵּעָה, לָעַזוֹר נוֹטֶה,

שָׁקוּל, זָהִיר, וְגַם קַפְּדָן;

מַלֵּא אִמְרוֹת שֶׁפֶר, אֲך קְצָת שׁוֹטֶה;

לִפְעָמִים, אָכֵן, כִּמְעַט לֵיצָן-

כִּמְעַט, לִפְעָמִים, הַכְּסִיל.

אֲנִי מִזְדַּקֵּן...אֲנִי מִזְדַּקֵּן...

אַגַלְגֵּל אֶת שׁוּלֵי מִכְּנָסַי , אִם כֵּן.

הַאִם לַחֲצוֹת אֶת שְׂעָרִי מֵאָחוֹר? הַאִם אָעֵז אֲפַרְסֵק לִטְרֹף?

אֶלְבַּש מִכְנְסֵי פְלָנֶל לְבָנים, וְאֶפְסַעַ לְאוֹרֵךְ הַחוֹף.

שָׁמַעְתִּי אֶת בְּתוּלוֹת הָיָם שָׁרוֹת, זוּ לַזּוֹ.

אֵינֶנִּי חוֹשֵׁב שֶׁהֵן יַשִּׁירוּ עֲבוּרִי.

רָאִיתִי אוֹתָן רוֹכְבוֹת עַל גַּלִּים אֶל תוֹך הַיָּם,

מַבְרִישׁוֹת אֶת שְׂעַר הַגַּלִּים הַלָּבָן לְאָחוֹר

כְּשֶׁהָרוּחַ נוֹשֶׁפֶת בַּמַּיִם לָבָן וְשָׁחֹר.

הִתְמָהָמָהנוּ לָנוּ בְּחַדְרֵי הַיָּם

עִם בְּנוֹת הַיָּם הָעֲנוּדוֹת עִשְׂבֵי יָם בְּחוּם וּבְאָדֹם

עַד שֶׁקּוֹלוֹת אָדָם הֱעִירוּנוּ, וְטבענו בתְּהוֹם. 

חלומות של ילדות ובובות ניר: אפולוגטיקה

דעות קדומות

מחשבות בעקבות התרגיל המעשי הראשון שלי

חזרתי לגיל ההתבגרות. השבוע הסתובבתי עם ההרגשה המכעיסה "לא מבינים אותי". אבל כיוון שכבר עברתי כמה שלבים מאז גיל ההתבגרות, אני מבינה שאם לא הבינו אותי כנראה שלא הייתי מספיק מובנת. כלומר, לא יישמתי באופן ברור את הרעיונות שהיו לי בזמן העשיה.


וכיוון שאני כנראה קצת יותר מובנת כשאני כותבת מאשר כשאני מדברת מול קהל עצום ורב של 20 איש, הבאתי כאן את הסיפור וההסברים.


אני עוד לא יודעת לאן אקח את הסיפור הזה ואם הוא ייקח אותי לאנשהו. זה נראה לי חשוב ומעניין אבל אני בעיקר לא יודעת איך להביא אותו מהתיאוריה לפרקסיס. ואולי בכלל זה לא הכיוון הנכון.


וכאן באמת יש לי אמירת ביניים. למרות האכזבה שלי מהתוצר - או אולי דווקא בגללה - אני חושבת שהיה מאוד נכון לתת לנו משימה מעשית, ויותר מזה אני חושבת שחבל שלא התחלנו מוקדם יותר. הלימודים עד כה היו עיוניים לחלוטין כך שאצלי לפחות נוצר נתק בין עבודת העיצוב שלי ביומיום - שהיא שיווקית וקפיטליסטית, לעומת הידע והאידיאולוגיה שאני סופגת במהלך הלימודים. החיבור עם העשיה, לפיכך, היה לגמרי לא פשוט. במשך שבועיים הסתובבתי עם בלק-אאוט רעיוני ורק ביום ראשון בבוקר נפל לי רעיון לראש. 


עד עתה התחלתי מהתיאוריה ונתקעתי כי לא ידעתי איך להעביר את זה לעולם האמיתי. אני חושבת שכדאי להפוך את היוצרות ולבדוק מה אני יכולה לעשות - והתיאוריה כבר תהיה שם.

-- -- --
הסיפור של הסיפור שלי


באחד השיעורים זאב סיפר על הבארד (bard), הזמר השבטי. בן השבט שעבר משבר יכול היה ללכת אל "בית הגברים" ושם להקשיב לזמר השבט שהופך את המשבר שלו לחלק מן האפוס על הגיבור הגדול.  דרך הסיפור על הגיבור חייו שלו הופכים לגדולים יותר, מקבלים קונטקסט ותקווה.


האגדות, הספרים, הקולנוע וגם הפרסומות נוטלים חלק בעיצוב הזהות שלנו. כמו אותו בן שבט שפונה לבארד, אנו פונים אל הספרים או אל הטלויזיה לתת לנו נחמה והשראה דרך סיפורים שדומים לסיפור שלנו אך גדולים ממנו. הגיבורים של הסיפורים האלו הם המודלים שלנו לחיים. 


ככל שהגיבורים הללו יותר דומים לנו, כך נוכל להזדהות איתם יותר. 


הילדה שאני הייתי - מי היו דמויות המופת שלה? רובן היו, כמובן, גברים. היו גיבורות מעטות מאוד, בספרות, בטלויזיה ובקולנוע, בחיי הציבור (מעטות יחסית לחלקנו באוכלוסיה). והילדה שאמא שלי הייתה - כמה גיבורות היו לה? עוד פחות מאשר לי.


אמנם מגדר זהה אינו הכרחי להזדהות עם דמות או הערכתה. יכולתי בקלות להזדהות עם האק פין, עם ציון של גלילה רון-פדר ועם הארי פוטר. אך בהיות המגדר, במערך החברתי הנוכחי, המאפיין הדומיננטי והראשוני ביותר של כל בני האדם - המבחר, הכמות והאיכות של דמויות המופת הזהות לנו במגדרן הופך לקריטי. הדמויות שאנו רואים סביבנו מגדירות עבורנו את גבולות העולם, את אופק האפשרויות שלנו. בשנת 1994 עתרה אליס מילר לבג"ץ נגד משרד הביטחון ונגד צה"ל לאחר שבקשתה לגשת למיונים לקורס טיס נדחתה משום היותה אישה. השנה, חמש נשים סיימו קורס טייס. אין לי ומעולם לא היה לי עניין בלהיות טייסת. אך עצם העובדה שזה אפשרי מרחיב את גבולות עולמי כאישה.


בתרגיל המעשי שהגשתי ניסיתי להמחיש את הרעיון הזה באמצעות מטאפורה של לבוש. לכך השתמשתי בבובות הנייר של ילדותי. הנוסטלגיה הרטרואית שהן מעוררות היא חלק מהמחשבה על הילדות ועל הדימויים המוקדמים הנחרתים בנו. ניסיתי להמחיש את המחשבות והדימויים בדמות בגדים שניתן ללבוש ולהסיר, בדומה לבגדים של בובות הנייר. הכנתי שני סטים של "לבוש למחשבה". 


בניגוד להגדרה שעלתה במהלך ההגשה, הדיכוטומיה שניסיתי להדגיש אינה של "טוב" ו"רע" אלא של דימויים מחלישים לעומת דימויים המעצימים את הדימוי העצמי הנשי. בפוסטר אחד היו דימויים של עקרות בית מאושרות, בריז'יט בארדו (במיוחד בשביל ויקטור :-)), בארביות וגיבורות מהאגדות המחזקות את הסטריאוטיפ הנשי הפאסיבי. לצידן צירפתי את סופרמן וטרזן ואת שאר הנסיכים הגואלים, הנושאים את הגיבורה על זרועותיהם ועיניה תמיד נשואות אליהם למעלה. האם יש צורך להסביר עד כמה הדימויים האלה מחלישים את הדימוי העצמי שלנו?

את הפוסטר השני מילאתי בגיבורות מהעולם שלי ומהעולמות של אלו ששיתפו אותי בזיכרונותיהן. יש את מרי מסוד הגן הנעלם, אאוטסיידרית חמוצת פנים שגואלת את נפשה ואת חייהם של בן דודה ואביו יחד עם הגן שגילתה מחדש. יש את בילבי, ז'אן דארק, אוליב אויל, אורה הכפולה, מולאן, אן מאבונלי, מארי קירי, ג'יין אוסטין , אמיליה ארהרדט וכמה מהגיבורות של שייקספיר. נשים יצירתיות ועצמאיות, שולטות בחייהן.
הדמויות הספרותיות שבחרתי הן דמויות שלמות - לא מושלמות ולפיכך לא סטריאוטיפיות. לא מלאך ולא שטן אלא בני אדם.

לו יכולתי להקדיש לתרגיל זמן רב יותר ומחשבה עמוקה יותר, אולי היה עולה בידי לעצב אותו כך שהאירוניה העצמית תהיה ברורה יותר. הבחירה בבובות הנייר היתה אמנם מודעת אך כפי שהוגשה לא הביעה את הביקורת שלי נגד המסרים הסמויים הגלומים בהן, לצד המשיכה האסתטית והנוסטלגית אליהן. אותה בעייתיות אפיינה גם את הפוסטרים שהכנתי. הפוסטר עם הדימויים הסקסיסטיים בהרבה יותר אטרקטיבי מבחינה ויזואלית. זו לא הייתה כוונתי. הוא קליל וכיפי ומגוון מבחינה צורנית וצבעונית לעומת הדימויים הפמיניסטיים שלוקים בכבדות צבעונית וצורנית. זה פגע במסר שלי ואולי גם כאן היה הרבה מקום לשיפור גרפי. אך אפשר גם לטעון שהפער הויזואלי משקף את הקונפליקט האמיתי בין העולמות. זה (עדיין) לא סקסי להיות פמיניסטית...


בביקורות שקיבלתי דובר על סטריאוטפיות, על טוב ורע, על שטחיות. ואילו אני בכלל רציתי להביא מורכבות לתוך הסיפור הזה... גם בכיתה יש איזו נטיה ליחס לנו, הסטודנטים בכיתה, סטריאוטיפים, כל אחד מודבק לו משהו שקשור לעבודת הגמר או לתחום שלמד בעבר. אז אני "הפמיניסטית" (אבל אני לא היחידה!). אני לא רק פמיניסטית. אני עוד הרבה דברים אחרים. ויש בי גם דברים שסותרים את הפמיניזם שלי - ובעצם גם פמיניזם זה דבר מורכב. וזה חלק מהמורכבות וזה טבעי וצריך להציף גם את זה. אני יכולה לאהוב את בובות הנייר הכה-סקסיסטיות האלו, עם הציורים הרכים והמתחנחנים והשמלות עם התחרה. זה מקסים אותי. באותה עת אני יודעת שזה סקסיסטי, יודעת מאיפה באים הדימויים האלו. אז מה. אני חלק מהתרבות הפטריארכלית ולא, לא הצלחתי לנער ולהשריש מתוכי את כל הדעות הקדומות והסטריאוטיפים. אולי כי זה לא לגמרי אפשרי, לא בבת אחת ולא את הכל. מה שחשוב הוא המודעות וההתנהגות. כשם שיהיה זה מגוחך לפסול את גדולי הסופרים מהעבר בגלל הסקסיזם שלהם. עמדות פוליטיות - ופמיניזם זה פוליטיקה - הן גם פונקציה של התקופה, של חינוך ותרבות. 


לא רק נשים - גם גברים וילדים סובלים מהחשיבה הסטריאוטיפית המחלקת אותנו לעולמות נפרדים:

בדים

לאנשי הטקסטיל והסאונד - השיר הזה מוקדש לכם.

------------------------------------------

Upon Julia's Clothes / Robert Herrick

Whenas in silks my Julia goes,

Then, then, methinks, how sweetly flows

That liquefaction of her clothes.

------------------------------------------

בית ראשון מתוך שיר של 2 בתים, שכתב המשורר רוברט הריק במאה ה-17.

אם סתם קוראים את השיר קשה להבין את היופי שלו. צריך לשמוע את זה. נסו לדקלם אותו בקול רם - ובעצם   טוב יותר ללחוש.

אז מגלים שכל צלילי ה-S, ה-TH, ה-W יוצרים יחד את הרחש של המשי, רחש שמגיע לשיא במילה הכי ארוכה בשלוש השורות הקצרות האלו, ומבטאת את התחושה של הבד - liquefaction או נוזליות.

הייקו מערבי, אם תרצו. 

הגיבורות שלנו / אחותו של שייקספיר

אחותו של שייקספיר
לא, לא הלהקה.

בספרה "חדר משלך" כותבת וירג'יניה וולף את תולדותיה המפוברקות של אחותו של שייקספיר. מה היה קורה לו לשייקספיר הייתה אחות, מוכשרת בדיוק כמוהו?

כמוהו, היא נולדה עם כשרון כתיבה שמימי, אבל לתוך זהות מינית שקבעה את גורלה באורח נחרץ. כשהיו ילדים קטנים, התפצלו דרכיהם: הוא קיבל שיעורים פרטיים, היא נאלצה להקשיב להם מבעד לחור המנעול ולגלות מצויינות בתפירה וברקמה. הוא יכול היה לבחור את אהבותיו, לה נועדו נישואין של נוחות עם גבר שמאסה בו. הוא עזב את סטרטפורד על נהר האוון ועקר ללונדון, בירת התיאטרון, היא נאלצה לברוח מן הבית. לשניהם היו מחזות כתובים באמתחתם. שייקספיר היה לשייקספיר שאנחנו מכירים. אחותו היתה קורבן לניצול מיני של בכיר בהיררכיה, מושא של חרם חברתי – והיא מתה מבלי שנדע עליה דבר, קל וחומר מבלי שפרי עטה יגיע לבמה.

[טקסט מתוך כתבה מצוינת של אריאנה מלמד]

האחות של שייקספיר היא אחת הגיבורות שלי. לפעמים קרה ששכחתי שהיא לא הייתה באמת. ודרך אגב, בסרט "שייקספיר מאוהב" (הנפלא!) לקחו את הרעיון והפכו אותה למאהבת שלו.

והיו גם אחיות של שייקספיר אמיתיות.  בתמונה: פאני מנדלסון, אחותו האמיתית של המלחין פליקס מנדלסון. עוד עליה ועל אחותו של מוצרט... כאן.


למתוח את הגבולות

גיבורי הספרים שקראתי נדמים לי לפעמים יותר אמיתיים מהאנשים שאני מכירה בחיים. זה בטח אומר משהו עליי ולא רק עליהם...

אבל אם נשים אותי רגע בצד, הגיבורים שמלווים אותנו דרך הספרות, הקולנוע, הסדרות בטלויזיה - גם אם הם לא אמיתיים הם משפיעים מאוד. הם מגדירים את טווח האפשרויות שלנו. אם הוא יכול - אז גם אני יכול. ואם היא יכולה - אז אולי גם אני, או אחותי, חברה שלי, אמא שלי או בתי יכולות. אם היא יכולה להצטיין (הרמיוני גריינג'ר, "הארי פוטר"), להיות חופשייה מכל כבל (בילבי), לכתוב וליצור (ג'ו, "נשים קטנות"), להיות חיילת (מולאן) - אז גם אני. גיבורות כאלה, שבני דמותן הגבריים קיימים בשפע עצום עבור הגברים בחברה - מותחות עבורנו את גבולות האפשרות שלנו בעולם.



יש לכן/ם גיבורות? אנא כיתבו לי עליהן!