דעות קדומות
מחשבות בעקבות התרגיל המעשי הראשון שלי
חזרתי לגיל ההתבגרות. השבוע הסתובבתי עם ההרגשה המכעיסה "לא מבינים אותי". אבל כיוון שכבר עברתי כמה שלבים מאז גיל ההתבגרות, אני מבינה שאם לא הבינו אותי כנראה שלא הייתי מספיק מובנת. כלומר, לא יישמתי באופן ברור את הרעיונות שהיו לי בזמן העשיה.
וכיוון שאני כנראה קצת יותר מובנת כשאני כותבת מאשר כשאני מדברת מול קהל עצום ורב של 20 איש, הבאתי כאן את הסיפור וההסברים.
אני עוד לא יודעת לאן אקח את הסיפור הזה ואם הוא ייקח אותי לאנשהו. זה נראה לי חשוב ומעניין אבל אני בעיקר לא יודעת איך להביא אותו מהתיאוריה לפרקסיס. ואולי בכלל זה לא הכיוון הנכון.
וכאן באמת יש לי אמירת ביניים. למרות האכזבה שלי מהתוצר - או אולי דווקא בגללה - אני חושבת שהיה מאוד נכון לתת לנו משימה מעשית, ויותר מזה אני חושבת שחבל שלא התחלנו מוקדם יותר. הלימודים עד כה היו עיוניים לחלוטין כך שאצלי לפחות נוצר נתק בין עבודת העיצוב שלי ביומיום - שהיא שיווקית וקפיטליסטית, לעומת הידע והאידיאולוגיה שאני סופגת במהלך הלימודים. החיבור עם העשיה, לפיכך, היה לגמרי לא פשוט. במשך שבועיים הסתובבתי עם בלק-אאוט רעיוני ורק ביום ראשון בבוקר נפל לי רעיון לראש.
עד עתה התחלתי מהתיאוריה ונתקעתי כי לא ידעתי איך להעביר את זה לעולם האמיתי. אני חושבת שכדאי להפוך את היוצרות ולבדוק מה אני יכולה לעשות - והתיאוריה כבר תהיה שם.
-- -- --
הסיפור של הסיפור שלי
באחד השיעורים זאב סיפר על הבארד (bard), הזמר השבטי. בן השבט שעבר משבר יכול היה ללכת אל "בית הגברים" ושם להקשיב לזמר השבט שהופך את המשבר שלו לחלק מן האפוס על הגיבור הגדול. דרך הסיפור על הגיבור חייו שלו הופכים לגדולים יותר, מקבלים קונטקסט ותקווה.
האגדות, הספרים, הקולנוע וגם הפרסומות נוטלים חלק בעיצוב הזהות שלנו. כמו אותו בן שבט שפונה לבארד, אנו פונים אל הספרים או אל הטלויזיה לתת לנו נחמה והשראה דרך סיפורים שדומים לסיפור שלנו אך גדולים ממנו. הגיבורים של הסיפורים האלו הם המודלים שלנו לחיים.
ככל שהגיבורים הללו יותר דומים לנו, כך נוכל להזדהות איתם יותר.
הילדה שאני הייתי - מי היו דמויות המופת שלה? רובן היו, כמובן, גברים. היו גיבורות מעטות מאוד, בספרות, בטלויזיה ובקולנוע, בחיי הציבור (מעטות יחסית לחלקנו באוכלוסיה). והילדה שאמא שלי הייתה - כמה גיבורות היו לה? עוד פחות מאשר לי.
אמנם מגדר זהה אינו הכרחי להזדהות עם דמות או הערכתה. יכולתי בקלות להזדהות עם האק פין, עם ציון של גלילה רון-פדר ועם הארי פוטר. אך בהיות המגדר, במערך החברתי הנוכחי, המאפיין הדומיננטי והראשוני ביותר של כל בני האדם - המבחר, הכמות והאיכות של דמויות המופת הזהות לנו במגדרן הופך לקריטי. הדמויות שאנו רואים סביבנו מגדירות עבורנו את גבולות העולם, את אופק האפשרויות שלנו. בשנת 1994 עתרה אליס מילר לבג"ץ נגד משרד הביטחון ונגד צה"ל לאחר שבקשתה לגשת למיונים לקורס טיס נדחתה משום היותה אישה. השנה, חמש נשים סיימו קורס טייס. אין לי ומעולם לא היה לי עניין בלהיות טייסת. אך עצם העובדה שזה אפשרי מרחיב את גבולות עולמי כאישה.בתרגיל המעשי שהגשתי ניסיתי להמחיש את הרעיון הזה באמצעות מטאפורה של לבוש. לכך השתמשתי בבובות הנייר של ילדותי. הנוסטלגיה הרטרואית שהן מעוררות היא חלק מהמחשבה על הילדות ועל הדימויים המוקדמים הנחרתים בנו. ניסיתי להמחיש את המחשבות והדימויים בדמות בגדים שניתן ללבוש ולהסיר, בדומה לבגדים של בובות הנייר. הכנתי שני סטים של "לבוש למחשבה".
בניגוד להגדרה שעלתה במהלך ההגשה, הדיכוטומיה שניסיתי להדגיש אינה של "טוב" ו"רע" אלא של דימויים מחלישים לעומת דימויים המעצימים את הדימוי העצמי הנשי. בפוסטר אחד היו דימויים של עקרות בית מאושרות, בריז'יט בארדו (במיוחד בשביל ויקטור :-)), בארביות וגיבורות מהאגדות המחזקות את הסטריאוטיפ הנשי הפאסיבי. לצידן צירפתי את סופרמן וטרזן ואת שאר הנסיכים הגואלים, הנושאים את הגיבורה על זרועותיהם ועיניה תמיד נשואות אליהם למעלה. האם יש צורך להסביר עד כמה הדימויים האלה מחלישים את הדימוי העצמי שלנו?
את הפוסטר השני מילאתי בגיבורות מהעולם שלי ומהעולמות של אלו ששיתפו אותי בזיכרונותיהן. יש את מרי מסוד הגן הנעלם, אאוטסיידרית חמוצת פנים שגואלת את נפשה ואת חייהם של בן דודה ואביו יחד עם הגן שגילתה מחדש. יש את בילבי, ז'אן דארק, אוליב אויל, אורה הכפולה, מולאן, אן מאבונלי, מארי קירי, ג'יין אוסטין , אמיליה ארהרדט וכמה מהגיבורות של שייקספיר. נשים יצירתיות ועצמאיות, שולטות בחייהן.
הדמויות הספרותיות שבחרתי הן דמויות שלמות - לא מושלמות ולפיכך לא סטריאוטיפיות. לא מלאך ולא שטן אלא בני אדם.
לו יכולתי להקדיש לתרגיל זמן רב יותר ומחשבה עמוקה יותר, אולי היה עולה בידי לעצב אותו כך שהאירוניה העצמית תהיה ברורה יותר. הבחירה בבובות הנייר היתה אמנם מודעת אך כפי שהוגשה לא הביעה את הביקורת שלי נגד המסרים הסמויים הגלומים בהן, לצד המשיכה האסתטית והנוסטלגית אליהן. אותה בעייתיות אפיינה גם את הפוסטרים שהכנתי. הפוסטר עם הדימויים הסקסיסטיים בהרבה יותר אטרקטיבי מבחינה ויזואלית. זו לא הייתה כוונתי. הוא קליל וכיפי ומגוון מבחינה צורנית וצבעונית לעומת הדימויים הפמיניסטיים שלוקים בכבדות צבעונית וצורנית. זה פגע במסר שלי ואולי גם כאן היה הרבה מקום לשיפור גרפי. אך אפשר גם לטעון שהפער הויזואלי משקף את הקונפליקט האמיתי בין העולמות. זה (עדיין) לא סקסי להיות פמיניסטית...
בביקורות שקיבלתי דובר על סטריאוטפיות, על טוב ורע, על שטחיות. ואילו אני בכלל רציתי להביא מורכבות לתוך הסיפור הזה... גם בכיתה יש איזו נטיה ליחס לנו, הסטודנטים בכיתה, סטריאוטיפים, כל אחד מודבק לו משהו שקשור לעבודת הגמר או לתחום שלמד בעבר. אז אני "הפמיניסטית" (אבל אני לא היחידה!). אני לא רק פמיניסטית. אני עוד הרבה דברים אחרים. ויש בי גם דברים שסותרים את הפמיניזם שלי - ובעצם גם פמיניזם זה דבר מורכב. וזה חלק מהמורכבות וזה טבעי וצריך להציף גם את זה. אני יכולה לאהוב את בובות הנייר הכה-סקסיסטיות האלו, עם הציורים הרכים והמתחנחנים והשמלות עם התחרה. זה מקסים אותי. באותה עת אני יודעת שזה סקסיסטי, יודעת מאיפה באים הדימויים האלו. אז מה. אני חלק מהתרבות הפטריארכלית ולא, לא הצלחתי לנער ולהשריש מתוכי את כל הדעות הקדומות והסטריאוטיפים. אולי כי זה לא לגמרי אפשרי, לא בבת אחת ולא את הכל. מה שחשוב הוא המודעות וההתנהגות. כשם שיהיה זה מגוחך לפסול את גדולי הסופרים מהעבר בגלל הסקסיזם שלהם. עמדות פוליטיות - ופמיניזם זה פוליטיקה - הן גם פונקציה של התקופה, של חינוך ותרבות.
לא רק נשים - גם גברים וילדים סובלים מהחשיבה הסטריאוטיפית המחלקת אותנו לעולמות נפרדים:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה